<h1>דגזרו</h1>
<h2>דף נד.</h2>
הזורע כלאים בכרם אסור בהנאה שנא' (דברים כ"ב) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וגו'. וצריך לחקור מה הם הדברים המקדשים בכרם והמותרין בו, והמקדשין אם מקדשין כל הכרם או מקצתו בלבד. ואם נאסר הפרי לבד או אפילו העץ והקשין. ואם הם מקדשין בקיום בעל הבית לבד או אפילו מיד שראה אותן אחר ולא עקרן. וזרוע ובא שאסור בתוספת מאתים כיצד נעמוד על אמיתת הדבר. והדברים האסורין לזרעם בכרם כמה ירחיק ויהיו מותרין.
ותחילה נאמר דדבר תורה אין לך שני מינין מוחלקין שלא יהו אסורין בזריעה יחד, הן שני מינין של ירקות או של זרעים או של אילנות. ודבר זה מפורש הוא בפרק ראשון של כלאים (פ"א מ"א) שהוא מונה הדברים האסורין זה עם זה, ומונה הירקות איזה מהן מינו חלוק מחברו ואחר כן האילנות. ותנן נמי התם (כלאים פ"א מ"ז) אין מביאין אילן באילן וירק בירק לא אילן בירק ולא ירק באילן, ומ"מ לגבי אילנות אין לך אסור בהן אלא הרכבה, אבל לנטען יחד מותר, שכך שנו בתוספתא (כלאים פ"א ה"י) זורעין זרעוני אילן כאחת. והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה בחבורו (הלכ' כלאים פ"א ה"ו) ואף הרמב"ן ז"ל הביא תוספתא זו במסכת חולין (ס' ע"א). ויש בידי עוד ראיה מדגרסינן בפ"ק דקדושין (ל"ט ע"א) אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה, והתנן והכלאים מדברי סופרים, לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת אילן כדשמואל דאמר (שמואל) את חוקתי תשמרו וגו' (ויקרא י"ט) מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרבעה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך כן, אלמא שדך דהיינו כלאי אילן ההרכבה דווקא מיתסר. וליכא למימר דהתם דווקא בחוצה לארץ קאמר, דהא מקמי דניליף דנהגא בחוצה לארץ ילפינן דדווקא בהרכבה כבהמה. על כן אני אומר דהא דתנן בפ"א דכלאים (מ"ב) ובאילן התפוח והחזרד וכו' כלאים זה בזה, והא דתנן נמי (שם מ"ז) אין מביאין אילן באילן, כולהו בהרכבה דווקא מיירי. ואע"ג דירק וזרעים דתני בהדייהו אסירי אף בזריעה בקירוב, האי כדיניה והאי כדיניה.
מיהו הרכבה בכל שני מינין אסורה היא, ואפילו אילן מאכל באילן סרק דגרסינן בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) תני גוי שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. וכן מצאתי לרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל כלשון הזה, ובתשובות והלכתא מותר להרכיב מין במיני שחורות בלבנות וגסות בדקות אע"פ שיש לו שם לווי מותר, אבל מין נושא פירות בשאינו נושא או מין ואינו מינו אסור אע"פ שדומין זה לזה ע"כ. ולכאורה היה נראה דבחוצה לארץ מותר להרכיב אילן מאכל באילן סרק מדתניא במס' סוטה פרק משוח מלחמה (מ"ג ע"ב) המבריך אילן בירק כלומר אילן מאכל בסרק רשב"ג משום ר' יהודה בן אגרא מתיר וחכמים אוסרין, והכא להרכבה קרי הברכה ולא קפיד בלישניה משום דחד דינא אית להו. וכיון שכן אנן כרשב"ג נקיטינן דקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, ואפילו ביחיד במקום רבים כדאיתא בהדיא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו ע"א) בשמעתא דצלף. אבל אי אפשר לומר כן דהרכבה אסורה דאורייתא לא אמרינן בה הלכה כדברי המיקל.
ומיהו מה שאמרנו שאין לך אסור באילנות אלא הרכבה. דווקא אילנות אבל זרעים וירקות אסורין בזריעה ונטיעה בקירוב בין בשדה בין בכרם, אלא שהכרם והשדה מוחלקין בדינא דכלאי הכרם אסורין בהנאה וכלאי שדה מותרין, דכי כתיב פן תקדש בכרם הוא דכתיב. ותנן נמי בפ"ח מ"א דכלאים כלאי הכרם אסורין לזרוע ולקיים ואסורין בהנאה, כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין בהנאה. ובחוצה לארץ אין דין כלאים נוהג אלא בכרם ומדרבנן בלבד, אבל כלאי שדה מותרין, דגרסינן בפ"ק דקידושין (ל"ט ע"א) רב יוסף מערב ביזרני וזרע כלומר זרע בשדהו, אמר ליה אביי והתנן הכלאים מדברי סופרים, אמר ליה (לא קשיא) כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזור רבנן, כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזור. הלכך זורע אדם בשדהו חיטה ושעורה ופול ועדשים וכיוצא בהן במפולת יד ואינו חושש, לא נאסרו כלאים בזמן הזה אלא בכרם ומדרבנן, והרכבת אילן מדאורייתא מג"ש דכלאי בהמה וכמו שכתבתי, זהו מה שאנו צריכין לבאר בזה.
ועתה נחקור מה הן הדברים האסורין בהם והמותרין בו. שנינו בפ"ה של כלאים (מ"ח) האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס רבי טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים והקנדס כלאים בכרם. ופירש הרב בעל הערוך ז"ל שהקנבוס הוא מין ממיני התבלין כעין כמון, והקנדס מין ממיני הקוצים דגרסינן בבראשית רבה (פ' כ') וקוץ ודרדר תצמיח לך זה קונדס שעשוי דרי. ואני חושב שהלוף המוזכר בפרק הקומץ זוטא (מנחות ט"ו ע"ב) שאמרו קנבוס ולוף אסרה תורה הוא הקונדס המוזכר כאן, וממשנה זו הוא שאמרו שם כן שאם לא כן מאין להם לבעלי הגמ' שלא נאסרו אלא אותן שני מינין שאמרו כן להביא, אלא ודאי מיהא מתני' ילפינן לה וקסברי דמתני' דבר תורה קתני. ואף רבינו שמשון ז"ל כן כתב (שם פ"ה מ"ח) דמתני' דבר תורה קתני מדאמרינן במנחות (ט"ו ע"ב) דשאר זרעים דרבנן. וכפי זה הרי משנתנו וסוגיא שבמנחות מסכימות לענין אחד, דכל מיני זרעים דרבנן חוץ משתי אלו דהיינו קנבוס וקנדס שהוא הלוף.
ואם תשאל והלא הזורע חיטה ושעורה וחרצן לוקה כר' יאשיה (קידושין ל"ט ע"א), אלמא שאר מינין דאורייתא. דבר זה כבר הוקשה לראשונים, ומקצתם תרצו דלא אמרו קנבוס ולוף דאורייתא ושאר זרעים דרבנן אלא במינים שאינן נאכלין, אבל במינין הנאכלין לא אלא דאורייתא נינהו. ורבים היו תמהין על זה מפני שהיה נראה להם שהקנבוס נאכל הוא דהיינו הנקרא בל"ע קניס, כדתנן (כלאים פ"ט מ"א) הפשתן והקנבוס שטרפן [זה] בזה. ובמה שכתבנו צדקו דברי המפרשים הללו שהקנבוס הזה השנוי במשנה אינו נאכל דמין אחר הוא כמו שפירשנו ולשון אחד הוא המשמש להרבה פנים, וכבר הבינו מלשון זה בספר הערוך על שלושה פנים. וראיה עוד לפירוש זה מפני ששנאום במשנתנו בהדי אירוס וקיסוס ושושנת המלך, שהדבר ידוע ומפורסם משמותם בלשון ערב שהם מיני עשבים בלתי נאכלין יכניסום הרופאים ברפואות. ובאמת שסברת המפרשים הללו נראית נכונה וכי למה לא יהו חמשת המינין אוסרין כמו קנבוס ולוף, והלא הן גדלין הרבה ועושין ערבוביא ככל המינין שבעולם מי נימא שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי נפשיה בקנבוס ולוף שהן מינין שאינן מצויין לזרען אלא לעתים רחוקות אתמהא.
ומ"מ לבי מגמגם עדיין בזה דעל כרחין הקנבוס והקנדס נאכלין הן שאם לא כן אין העשבים והדברים המרים מקדשין כדתנן נמי (כלאים פ"ה מ"ח) המקיים קוצים בכרם לא קידש, ומעשים בכל יום בכמה מיני עשבים העולין בכרם ואין חושש להן. ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דכלאים (ה"ד) עשבים המרים וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים ע"כ. ועוד אחר שהקנבוס והקנדס הן מיני זרעים כדאמרינן עלייהו במנחות (ט"ו ע"ב) ושאר זרעים דרבנן והאירוס והקיסוס ושושנת המלך מיני עשבים, למה שנאום יחד וכל שכן שאילו מינים נאכלים ואירוס וחביריו הם מרים לגמרי.
על כן אני אומר שהלוף הוא מין שהיה דרכן שהיו מבשלין אותו בקדרה ונאכל וכעין מיני הבצלים הוא, שכך שנו בפ"ו דפאה (מ"י) וכל הטמונים בארץ אין לעניים בהן כלום כגון הלוף והשום והבצלים, אלמא לוף דומה הוא לבצלים ושומים. ותניא נמי ומייתי לה במס' נדרים (נ"ח ע"ב) אלו הן חסיות כגוף הלוף והשום והבצלים. וסעד לזה עוד מפני שבספרי הרפואות לרופאים הראשונים מצאתי שהם מדברים על מזג הלוף ואמרו כלשון הזה, ובמקומינו עושין מן הלוף הזה לחם משרשיו ואוכלין אותו בימי רעבון. ועוד חקרנו וידענו מפי מקצת תלמידים יונים שכך הוא נקרא בלשון יון לוף, ושהוא דומה קצת בצורתו לבצלים, ואמרו שמבשלין השרשים בקדרה. וכן העידו להן שהקנבוס הוא מין דומה ללוף, ומבשלין גם כן שרשיו בקדירה כדרך שמבשלין הלפת וכיוצא בו, והוא דק יותר מן הלוף מעט, אלא שאין אנשי יון קוראים אותו קנבוס בבי"ת אלא קנכוס בכ"ף, ואפשר שהלשון בחילוף קצת שכן דרך בלשונות התלמוד. ומצאתי לרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות של מס' פיאה (מ"י) על אותה משנה שכתבנו כלשון הזה, הלוף הוא מין ממיני הבצלים בלי ספק ע"כ. ובהא דכלאים (פ"ב מ"ה) פירש כן הלוף אבל לא מצאתי לו שיפרש קנבוס מפני שהוא גורס שם קרבס ופירש שהוא הנקרא בערב כרויא.
ואין ספק במה שכתבנו ופירשנו שהוא האמת ועל כן שנו בפ"ב דכלאים (מ"ה) היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהם שאין עושות אלא לשלוש שנים, כלומר אין זרעם מתליע ונפסד בארץ עד שלוש שנים, וכן העידו לנו אותן שבקיאין בשני מינין אלו שזרען מתקיים בארץ הרבה מאד. וכיון שכן מתני' דכלאים צריכין אנו לומר דתרתי קתני, וה"ק האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים שכיוצא באלו שהם מרים אינן כלאים בכרם, דכל מה שאינו ראוי למאכל אינו אוסר וכמו שכתבנו למעלה גם כן משם הרמב"ם ז"ל, וסיפא מילתא אחריתי קתני שיש מינין של זרעים שהן מחלוקת רבי טרפון ורבנן אם מקדשין, והיינו קנבוס ובקנדס הושוו שניהם שהוא כלאים והוא הלוף על כל פנים, שאם לא כן מאין להם לבעלי הגמ' דלא אסרה תורה קנבוס ולוף, ומ"מ מתני' דבר תורה קתני, דשאר זרעים מדרבנן מיהא מיתסר כמו שמוזכר בהקומץ (מנחות ט"ו ע"ב). ונראה דאף שאר זרעים שהן דרבנן אוסרין בהנאה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ותדע שהרי אמרו שם (ט"ו ע"ב) לההוא דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן, כלומר שלא קנסוהו לאסור בהנאה. אלמא אי עבד איסורא אסרינן ליה בהנאה, אע"ג דשאר זרעים דרבנן הוא (דזרע)
